חמישה חלקים, ובלי תפרים ביניהם

תתפסו הכול במקום אחד, ותוך שבוע יהיה לכם ערימה מפוארת. נפח בלי בעלות הוא פשוט גרסה רועשת יותר של אובדן דברים, לכן השיוך חייב לקרות בהגעה — לא כשמישהו יתחשק לו להשיב.

תיתנו לכל דבר בעלים, והבעלים מיד שואל את השאלה ההגיונית היחידה: מה כבר סיפרו לאדם הזה? לכן שרשור אחד לכל לקוח, בכל ערוץ, כולל החלקים המסורבלים. מוכר שנאלץ לנחש ינחש בביטחון ולא נכון — וזה גרוע מלא לנחש.

תשמרו את כל ההיסטוריה בשרשור אחד, והשרשור מתחיל לרצות לסיים דברים. שיחה שמסתיימת ב"מעולה, שלחו לי את הפרטים" ואז מתאדה — זו לא שיחה, זה תחביב. לכן התיעוד ממשיך הלאה להצעת מחיר, הזמנה, תשלום וחשבונית, בלי להיות מועתק אף פעם למערכת אחרת.

כשמחזיקים תיעוד כזה רחוק, הוא כבר מכיל שמות, מספרים, מחירים ופרטי תשלום — וזה בדיוק הרגע שבו המשפט "אנחנו מסננים לפי חברה בשכבת האפליקציה" מפסיק להיות מקובל. לכן ההפרדה ירדה למסד הנתונים, שם פסוקית WHERE שנשכחה לא יכולה לבטל אותה.

הגרסה הכנה: כל אחת מהבעיות האלה התגלתה בסדר שבו היא כתובה למעלה, על ידי אנשים שחשבו שסיימו את השלב הקודם. הנרטיב המסודר הוא שחזור בדיעבד. הקוד — לא.